הדבר שהיה לי הכי קשה אחרי הצבא היה לחזור לכיתה. אחרי שנה של ישיבה באוניברסיטה גיליתי שכיתה עשויה להיות המקום הטבעי שלי. אני מניח שמוסר ההשכל הוא שאנחנו לומדים להכיר את עצמנו בדיעבד. הבעיה בתובנה הזאת היא שבתור ילד בן 21 אין הרבה דיעבד להכיר ממנו.
כל ה-21 שנים האלו חיינו היו בעזרת (ובזכות) הסביבה שלנו. בין אם נרצה או לא, חיינו בסוג של אינקובטור כל תחילת החיים שלנו. אם האינקובטור היה טוב יותר או פחות זה כבר שיפוט למתבונן, אבל כולנו נעזרנו בהורה/מורה/מדריך/מפקד כדי להסתדר בעולם.
עכשיו אחרי הצבא, למדנו מעט על משמעת ואחריות, והמדינה החליטה שאם אנחנו מספיק חכמים להשתמש בנשק, אנחנו גם מספיק חכמים להסתדר לבד בעולם בלי לקרוא את חוקי המשחק, או אפילו להבין שקיים משחק ושצריך להכיר את החוקים שלו.
אז קודם כל, ברוכים הבאים למשחק.
במשחק זה יש אינסוף משתתפים, והדרך היחידה לצאת מהמשחק היא למות. רק כשנמות יפסיקו לצפות מאיתנו לדברים (חוץ מהמדינה כמובן).
למשחק אין מנצחים או מפסידים, כי המשחק לא שופט אותנו. אני יכול להצטייר כמפסיד או מנצח בעיני אחרים או בעיניי אם אתחיל להשוות בין השחקנים. אבל בפועל ההשוואה והשיפוט מיותרים למהלך המשחק אבל חשובים להתפתחותי האישית.
כדי להשתתף במשחק צריך לשלם לשליט המשחק מס נשימה, מס הטלת קוביה, מס תזוזה. כל אלה מצטיירים כתשלומים לביטוח לאומי, למס הכנסה, מס ערך מוסף, מס הון, מס על הדירה, תשלומי חשמל מים וגז, ותלוי במגורים אולי אפילו מס על הפח מחוץ לבית. למדינה יש הרבה דרכים "לבקש" מאיתנו כסף.
היופי במדינה הוא שיש אולי 3 חוקים של מיסוי, כל שאר החוקים הם איך להקל על עצמך במיסוי. אדם חכם ישב ויעבור קורס מס רק כדי לדעת לעזור לעסקים שהוא רוצה לעבוד בהם, כדי לתת ערך מוסף.
מהלך המשחק
קיימים שני סוגי משחקים. סוג המשחק המוכר לנו הוא משחק סופי:
בגבול זמן מסוים עלינו לצבור כמה שיותר נקודות. ע"י קביעת יעדים והגבלות אנחנו צוברים נקודות, ובתום התקופה מחשבים את התוצאה ומכריזים על המנצח. כדורגל, כדורסל, מבחנים, בגרויות –
זה לא סוג המשחק שאנחנו חיים בו.
המשחק שאנחנו משחקים הוא משחק אינסופי. משמעות הדבר היא שאין גבול זמן מסוים, אין יעדים ברורים ואין הגבלות, ואף אחד לא סופר ניקוד. האדם כיצור חכם, בנה מערכות חוקים ויעדים בצורה הישרדותית והתפתחותית כדי לנסות להבין את מיקומו בטבלה. בשפה פשוטה, אנשים המציאו שיטת ניקוד, חוקים לצבירת נקודות והגבלות אתיות על החברה כדי לעשות סדר בכל האי-וודאות (או "חסרי הדעת").
5700 שנים קדימה ואנחנו חיילים משוחררים במדינת ישראל. בשלב הזה קיבלנו המלצות החל מתואר או קריירה צבאית לתעסוקה בשכר חלומי בהייטק. ציפיות מההורים והחברה בכלל לבניית קריירה אקדמאית, עסקית וחברתית תוך 5 שנים. עם ילד וחצי ושכר של 50 אלף, שהמשכנתא על הדירת חדר וחצי אוכלת יותר מחצי מהמשכורת. ואז הם מתפלאים שאנחנו בורחים להודו לשנה.
כאשר ההורים אומרים לנו ללכת לאוניברסיטה כדי שתהיה לנו עבודה, הם חצי צודקים. מצד אחד כל מוסד כמעט כיום דורש (או מעלה שכר) בעלי תארים כדי להתברג פנימה. לכן אנחנו לומדים בין כיתות א' ל-יב' 5 שפות (עברית, אנגלית, ערבית, מתמטיקה, מוזיקה), את ההיסטוריה שלנו, ותחומי עניין להעמיק בהם. כדי להתברג פנימה.
מצד שני, לאן להתברג? תן לי לחיות רגע, 21 שנה אמרו לי מה לעשות תנו לנשום שניה (רק לא לשכוח לשלם מס נשימה לביטוח לאומי). האם תעשיית החינוך מייצרת עובדים רפי שכל שכל מה שהם יכולים לעשות זה להמיר את הזמן שלהם לכסף בעזרת תועלת ספציפית? נשמע יותר כמו עבדות עם עוד כמה צעדים בדרך.
סיכום קצר של הפאזל שלי
לדעתי, ואני חוזר ואומר שזוהי דעתי האישית בלבד ושאין להסיק מסקנות מדעותיי, הסיבה שלא מלמדים אותנו שום דבר חשוב בזמן הזה היא כדי שנעבוד בשביל ממציאי משחק הכסף במקום לנצח אותם במשחק הזה. אני מניח שהבנתם כבר שהניקוד הוא כמות הכסף שיש לכל אחד, ואת החוקים וההגבלות למשחק הזה לא חשבו ללמד אותנו. לזכותם יאמר שיש סיכוי גדול שגם ההורים והמורים לא יודעים או לא מבינים מספיק, והאגו של האדם מונע ממנו לדבר על דברים שהוא לא בטוח בהם, גם חרטטני על יסתמו כשיעמידו אותם על מקומם.
אני לא יודע אם הדרך שאני הלכתי בה היא הנכונה, אבל בהסתכלות אחורה אני יכול לסכם שאת השנים שאחרי הצבא העברתי בלמידה מהסביבה. עבדתי בהרבה עסקים כמו ברים בת"א, מלצרות בבתי קפה ובתי מלון, עבודה במגוון של מטבחים וניהול צוותים. המגוון הרחב של עסקים וחברות שעבדתי בהם, יחד עם הניסיון שצברתי כעובד או כמנהל, נתן לי את המקום לראייה רחבה של המשחק כמו חיבור של פאזלים נפרדים לפאזל ענק.
אני ממליץ בחום לראות את הסטנדאפ של דניאל סלוס. בקצרה, הוא משווה את החיים לפאזל. כל דבר שאנחנו יודעים ולא יודעים זה חתיכה של פאזל. וכל חתיכה של פאזל מתחברת לתמונה שמתחברת לתמונה אחרת, וכל רבע בפאזל מייצג את התחומים בחיים שלנו. חפשו אותו בנטפליקס.
כדי לעשות לכם חיים קלים, אשתף את הדברים החשובים שהבנתי שיכולים לקצר תהליכים בדרך להבנת המשחק:
- כל אחד משחק עם עצמו. יאפ. החוקים הם שלי, ההגבלות הן שלי, הניקוד הוא מערכת שאני ממציא כדי לדעת האם היום הצלחתי יותר מאתמול, ואיך מחר אני יכול להצליח יותר.
- תתנהג לאנשים בצורה שהיית רוצה שיתנהגו אליך. או בצורה השניה שלו – אל תעשה לאנשים דברים שלא היית רוצה שיעשו לך. או בקצרה – ואהבת לרעך כמוך.
- הדרך שבה אני מתייחס לעצמי היא הדרך שבה אני מתייחס לאחרים. הבנת הכלל הזה עשויה לחסוך לכם הון של זמן וכסף אצל פסיכולוג. אנשים חסכו לנו זמן בצורת דתות ופילוסופיות כדי לתת לנו תבניות של חוקים והגבלות. ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת היא פשוט לקרוא את סעיף 2 ולרשום את הדרך התנהגות הזאת על דף. בינינו, זה מה שמשה עשה על הר סיני.
- כסף הוא תוצר לוואי של תועלת. בכל מקום שאני יכול לתת ערך, אני אקבל שווה ערך בתמורה. חשוב לזכור שהכסף שמגיע אלינו הוא לא שלנו – הוא של בעל הבית שלנו, של חברת החשמל, המים, הגז, העיריה וכל אדם אחר שהתחייבנו לשלם לו במעוד מועד. דאג לשמור 10% מהמשכורת לפחות לפני שאתה משלם לעולם. לא משנה כמה מעט תחסוך – בתום 60 חודשים (בגיל 25) אתה תמצא את עצמך שוחה בכסף.
- לא משנה כמה חלקים של פאזל בניתי, תמיד יהיו יותר חלקים שאני לא יודע עליהם. מה שאומר שבכל מקום יש מה ללמוד, אם רק אהיה מודע לשיעור.
- האחריות משחררת. אם אני מחליט מהם חוקי המשחק, ואני נצמד אליהם, אני ישן טוב בלילה ומתעורר עם מרץ בבוקר לשפר את התוצאה.
- זה לא קשור אליי. אם אי פעם חשבתם שמישהו מתנהג בצורה מסוימת בגללכם או בזכותכם, קחו בחשבון שזה רחוק מהמציאות. דמיין כמה אתה חושב על עצמך במהלך היום, זה כמה כל אחד חושב על עצמו במהלך היום. לאנשים אין זמן להתייחס לאחרים כי הם עסוקים בלחשוב על עצמם. תנו לעצמכם נחת, ותחשבו על עצמכם, כי אתמול ומחר הם התחרות היחידה.
- שתיקה שווה זהב. תן לאנשים לדבר והם יאהבו אותך, אבל אל תהיה זבל, תזכור מה אמרו לך. האנשים שאני נהנה להקשיב להם הם סכום ההתנהגות שלי, אז חשוב לברור למי אני מקשיב, וממה אני נהנה.
- אם זה מעניין אותי אני אזכור את זה. לבחור מסלול לימודים זה עסק מגעיל, אבל להכנס לחנות ספרים ולקנות 5-6 ספרים על פסיכולוגיה וכלכלה שנכתבו ע"י אנשים שעבדו כמרצים זה די פשוט. היום יש גם הרצאות ביוטיוב ואתרים כמו Skillshare או Coursera שמלמדים מגוון רחב של נושאים. תוך שבועיים של שיוט בכל הר המידע הזה אפשר לגבש דעה על מה תחומי העניין שלי – ואם לא, תראו איזה פרסומות קופצות לכם ומה המכנה המשותף שלהן.
- הצלחה על במה – אם אני נהנה להעביר את המסר הקהל יהנה לשמוע באופן טבעי. אנשים אוהבים להסתכל על אחרים שמתנהגים כאילו לא רואים אותם.
- תלמד קצת מכל דבר, כדי שבבוא היום תדע על מה היועץ שלך מדבר ושהוא לא מייעץ לך בשביל משכורת בלבד.
- פעולות העבר לא מעידות על הפוטנציאל העתידי. ע"י למידה מהעבר אפשר ללמוד מה לא לעשות, אבל אי אפשר לדעת מה הולך לקרות.
שיתוף פעולה זה לא לרמות
בניגוד לתפיסה הרווחת, הסיבה שהאדם שרד היא שהוא לא לבד. נצלו את העובדה שאתם לא היחידים בעולם שמתעניינים בתחום העניין שלכם, ואת העובדה שאין לכם זמן להתעניין בהכל ולכן צריך בעלי ידע נוספים סביבכם. תארו בבירור מה הערך שלכם, ואת התועלת הנובעת ממנו, כך תדעו איפה נקודות התורפה שלכם, ואיזה אנשים כדאי לכם לשמור סביבכם. זה נשמע מאוד נצלני וערכי, אבל זאת עובדה קשה – אושר הוא עושר שלא נראה לעין. ההבדל הוא שהעשיה היא המטרה ולא האמצעי. כזכור, כסף הוא תוצר לוואי של תועלת.
הגענו לשלב שהאוניברסיטאות מלמדות תבניות לימודיות שלא באות לביטוי בעולם. הן פשוט חוזרות על הטעות של מערכת החינוך רק בקנה מידה יקר יותר – ניסיון נואש לדחוף מידע במקום הצטת הסקרנות והרצון ללמידה. בעזרת הכללים הדי פשוטים למעלה אני מקווה שיש לכם סוג של תפיסה מה מעניין אתכם, הדבר היחידי שנשאר הוא לעשות. בנו לוח זמנים ריאלי ותנסו לעמוד ביעד. כל יעד יכול להתפרק למשימות, וכל משימה היא יעד בפני עצמו.
מה שמבדיל את ההייטק משאר הענפים במעגל התעסוקה הוא ששפות תכנות אפשר ללמוד לבד בבית, ותהליך עבודה אפשר ללמוד אצל מעסיק או שניים. אולי זה נכון גם לגבי מהנדסים, רופאים, רואי חשבון, עורכי דין, חשבונאים ואנליסטים, מוכרים בפיצוציות, שליחים, שפים. אפשר להמשיך עוד אבל הפואנטה בסופו של עניין היא שניסוי וטעיה הם המורה.
החוקים מאז ומתמיד באו כמסקנות למעשים (כל החוקים נכתבו בדם). החוק שמחייב לימודים לפני תעסוקה הוא חשוב. רק ככה נוכל לדעת שאנחנו מעסיקים או מתייעצים עם בעל ידע מוסמך ואמין. ורק ככה נוכל לוודא שלא מרמים אותנו. חשוב לזכור שאחרי 150 שנה של הרצת המשחק הישן הזה הדורות התחילו לגדול, החוקים אוטומטית השתנו לפי התנהגות האדם החדשה, המדינות לא עומדות בקצב ויש הרבה יותר שחקנים. משמעות הדבר היא שתפקיד השחקן הבודד השתנה ושהעבר בהכרח לא מלמד על העתיד.
מה עושים עם כסף
כמו שנאמר קודם – כולם רוצים את הכסף שלנו. המדינה, בעל הבית, חשמל, מים, גז, כבלים, תמי4, מכונת קפה, נטפליקס והתשלומים על הטיסה האחרונה. כל אלה תשלומים שאנחנו יודעים עליהם מראש ובחרנו מה המחיר שאנחנו רוצים לשלם עליהם. כל השאר – בגדים, בילויים ורכב למשל הם הוצאות שאפשר למתן ביחס להוצאות המחיה. שמרו 10% לעצמכם, ותנו את השאר לעולם. אבל בלשמור הכוונה היא לחשוב מראש מה אפיק ההשקעה הכי יעיל לשמור בו את הכסף.
אפיק השקעה הוא כל מסלול שהכסף שלנו יכול ללכת בו כדי לייצר עוד כסף. אם שמעת על קניית דירה והשכרתה, קניית מניה לצורך לעליית ערך או דיבידנד או קנית אג"ח , אתה כבר יודע מה הכיוון הכללי של הרעיון. אני לא יודע מה הרעיון הטוב ביותר, כי הוא משתנה מתקופה לתקופה, אבל יש חוק אחד שחשוב לזכור – כסף מאבד מהערך שלו.
כמו ששמנו לב, האינפלציה בארה"ב עומדת על כמעט 7%, שזה אומר שהם מדפיסים הון כסף. והמשמעות היא שהדולר לא "נדיר" כמו שהוא היה פעם, כי יש יותר ממנו, ולכן הערך שלו יורד. ניסו למכור לעולם שהדפסת כסף היא דבר חיוני לשמור על הכלכלה (בשמה המקורי quantitative easing) אבל הם שכחו שני עקרונות חשובים שאנחנו נוסיף לקודם – הראשון הוא שמי שאין לו חובות לא יכול להכשל כלכלית, והשני הוא שצריך להחזיר את החובות לפני שמשוויצים בעושר שהוא יצר.
הלוואות – לא כזה מסוכן
אל תטעו – אם לקחתם הלוואה וקניתם בה טיסה או מטוס פרטי אתם בהכרח תגיעו למצב שהגיעה אליו ארה"ב ב2008. בקצרה, במשבר ההוא אנשים היו בטוחים שכולם מחזירים את החובות שלהם, והתחילו לחלק הלוואות ומשכנתאות כמו אופרה ביום טוב. תוך כדי שהם מחזיקים את הרגולציה בחואבוס לא רואים בעיניים מרוב עשן סיגרים הם שכחו לבדוק מה קורה אם לא מחזירים להם את החוב. ואז הבנקים פשטו רגל.
מה שעדיין נשאר קיים מאז היא העובדה שאם יש לך הון, אפשר לקבל הלוואה כנגד ההון. אם יש לי דירה, הבנקים ישמחו להלוות לי כי מבחינתם אני יכול להחזיר את הדירה אם אין לי כסף להחזיר (למשכן את הנכס). הכלל תופס גם על מודל עסקי יעיל. אם הוכחנו לבנק שהמודל העסקי של העסק שאנחנו רוצים להרים שווה את הכסף שאנחנו מבקשים להלוות, הבנק יכול להסכים בהנחה ונראה לו פוטנציאל להרוויח או לפחות לסגור את החוב. לפעולה הזאת קוראים מינוף פיננסי.
כששומעים היום אנשים מדברים על מינוף שומעים אותם מדברים בד"כ על סלי מניות ממונפים או קנית דירה במינוף למטרות שפץ ומכור. זה פשוט הרבה כסף של אחרים שנועד לחזור אליהם אחרי שהמוסד או הכלי הממונף מרוויח ממנו כסף. וזה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עם הכסף שצברתם – ללמוד איפה הוא עובד הכי טוב או לתת למישהו שאתם סומכים עליו ומבין למנף או להתמנף עם הכסף שלכם.
כללי אצבע לאפיקי השקעה
כמו שהזכרנו קודם, מטבעות מאבדים מערכן באופן קבוע. מה שאומר שלאגור כסף זה לא רעיון טוב. כיום, לסגור כסף בפק"מ או כל שקר אחר שהבנק מוכר לכם זה רעיון רע, מהסיבה הפשוטה שהרווח על ההון שלכם לא עולה על 1.5%, וכבר אמרנו שכסף מאבד ערך יותר מזה כל שנה – בממוצע 2%.
הטרנד הכי חם כרגע הוא להשקיע בצמודי מדד. לכל שוק יש את החברה שאחראית עליו ומדרגת אותו – נסדאק, דאו, סטנדרד אנד פורס וראסל הם שמות לקניונים שמוכרים דעות מניות (חלקם גם אשכה קניונים לקניית מניות או בשמם המקורי בורסאות לניירות ערך), והמספר שבא אחריהם מייצג את כמות המניות ברשימה הספציפית. סכום המניות מוצג על גרף ואנחנו שומעים על הגרפים האלה בחדשות כל הזמן בלי להבין מה רוצים מאיתנו. בארץ יש לנו ת"א 125 וכו'. צמוד מדד משמעו שמנהל תיק/קרן ההשקעות עוקב אחרי מרכיבי המדד ומחלק את הכסף תחת ניהולו כמו שהמדד מחלק את הניקוד שלו, ובכך הוא משיג תוצאות שוות ערך למדד עצמו. S&P500 הוא המוכר ביותר, והשקעה באפיקים מחקי מדד זה היא הצעד הנפוץ ביותר.
אגרות חוב (או אג"ח) הן חובות שמדינה או חברה מנפיקות כדי לגייס כסף בלי לתת לציבור בעלות על החברה (מניה עושה אותו דבר רק תמורת בעלות על החברה). בתמורה מתחייב מנפיק האג"ח לשלם ריבית נקובה מראש (קבועה או משתנה) ומתחייב להחזיר לכם את הכסף בתאריך שנקבע מראש.
כמובן שגם בצורת אג"ח וגם בצורת מניות קיימים מסלולים של סלים וקרנות, ותמיד אפשר לנהל לבד את התיק. חשוב לזכור שהשקעות מסוג זה כרוכות בהוצאות ניהול תיק. אל תרשו למנהלי תיק לקחת יותר מ-0.25% מהכסף שלכם. מנהלי התיקים נוטים לבקש כסף הן על גודל התיק והן על הרווחים שהם יצרו, אבל אם יש הפסד הם לא נושאים באחריות.
נדל"ן הוא אפיק השקעה יקר שדורש התעסקות בדין ועבודת כפיים, אבל התשואה עליו יחסית גדולה. אפשר להחזיר בעזרת תכנית יעילה השקעה על משכנתא תוך פחות מ10 שנים. אבל המטרה בהגדלת הון הוא לעקוף את היעד כמה שיותר מהר ו10 שנים זה הרבה (לא כל-כך האמת). לכן המציאו גם ניירות ערך שמחקות או עוזרות לאנשים עם תקציב נמוך לקנות נדל"ן בצורה שיתופית ולקבל תשואה בתמורה לעמלות.
הדבר האחרון שנשאר לחשוב עליו הוא עסקים בשטח. לפתוח עסק עצמאי, או לעבוד בעסק עצמאי ולהביא לו את הכסף לצמוח בתמורה לתשואה יכול, ולדעתי גם חייב, להיות הכלי היעיל ביותר לצמיחה אישית וחברתית. החברה שלנו חייבת להשריש אמון הדדי בצורת חשיפה לסיכון כדי להעיר שוב את האחדות ושיתוף הפעולה הקולקטיבי. מי יודע, אולי אפילו לשנות את הנרטיב הפוליטי במדינה.
