אתה לא יכול לשנות את עצמך.

אתה לא יכול להפוך את עצמך שפוי, אתה לא יכול להפוך עצמך לאוהב, אתה לא יכול להפוך עצמך לנטול אנוכיות. ויחד עם זאת, הכרחי בהחלט שנהיה כאלה.

אם אנחנו מתכוונים לתת לטבע את כיוונו של הטבע, שזו השתלשלות האירועים בינתיים, זה הכרחי בהחלט, שנשחרר את עצמו, וזה דבר שאי אפשר לבצע אותו.

לא בעזרת הדברים שאנחנו קוראים להם לעשות, לפעול, לשחק, שואפים, או אפילו רק מקבלים דברים. אתה לא יכול.

למה?

בגלל שאתה לא באמת קיים כישות או אישיות נפרדת. זהו בסך הכל רעיון, המבוסס על תחושה צבועה.

אז ברגע הנחרץ, אלו חדשות משתקות לנו, לגזע האנושי. לגאווה שלנו. אתה רק יוצר בלאגן בניסיון לסדר דברים. בניסיון ליישר עולם מעוקל, לא פלא שאתה בצרות.

אז אתה לא יכול לעשות שום דבר.

אז אתה לא יכול לשנות את עצמך.

מה אתה כן יכול לעשות?

מה קורה אז, כשאתה מבין לבסוף שהגעת למבוי סתום. והגזע האנושי הגיע למבוי סתום, לדעתי. 

מה אז? להתאבד?

או שיש דבר אחר?

מה קורה כשאתה פשוט מחכה?

אין דבר שביכולתך לעשות. אתה צופה.

וכל מה שאתה רואה זה מה שקורה, שקורה מעצמו.

אתה נושם, הרוח נושבת, העצים מנופפים, הדם שלך זורם, העצבים שלך מדגדגים. הכל קורה מעצמו.

אבל אתה יודע שזה אתה. זהו אתה האמיתי. האתה שקורה מעצמו. זה לא הסמל, זה לא האדם, זה אתה שקורה, כמו למשל כשאתה נושם. אתה יכול לקבל את התחושה שאתה זה שנושם אם תדחוף שאיפה פנימה, ונשיפה החוצה, אבל הנשימה שלך ממשיכה גם אחרי כן, מבלי שתעשה דבר או אפילו תחשוב על כך. באותה צורה שהמוח שלך מתפקד, מבלי שאתה תלחץ עליו לעשות את כן.

אז כשאתה מגיע למבוי סתום, ואנחנו אכן במבוי סתום היום (בשנת 1971), אישית וחברתית.

זהו הרגע שבוא נאמר "קיצוניותו של האדם היא הזדמנותו של האל", כי אנחנו חייבים לעצור.

וכשאנחנו עוצרים, אנחנו מוצאים עולם שפשוט מתהווה, במקום עולם שנוצר או נדחף קדימה. וההתהוות הזאת, בניגוד לעשיה, היא העצמי הבסיסי ביותר שלנו.

והעצמי הבסיסי ביותר שלנו הוא לא משהו שנמצא רק בתוך העור שלנו, הוא כל מה שסובב אותנו, שאנחנו מתחברים איתו. כשאתה מסתכל מבעד עיניך, אל הטבע שמתהווה בחוץ, אתה מסתכל על עצמך. 

אני לא הולך להגיד מה אנחנו אמורים לעשות מכאן והלאה, אבל בפשטות, לפני שאנחנו חושבים לעשות משהו במצב הקריטי הזה, אנחנו מגלים את האופי ההזוי של היצורים שאנחנו חושבים שאנחנו, וחוזרים שוב ליצורים שאנחנו באמת. שכולל את כל זה – העולם שבחוץ, שלא נשאר בחוץ יותר

מתוך "שיחות עם עצמי", 1971