זכור מה היה עד היום.
פעל לשמר את המחר.
עשה את זה בשביל יותר מעצמך, אם תוכל.
אני אוהב לחם. גיליתי את זה כשעבדתי בחומוסיה. הדבר שהכי גירה אותי למטבח היה הריח של הפיתות כשאני פותח את התנור. הרגשתי את זה שוב בבית הקפה, בריחות המאפים בבוקר. ואז התחלתי לעבוד בפיצריה. אני מניח שתשאלו את עצמכם "אוקיי ו?…". אז קודם כל, מי לא אוהב פיצה? הגבינה, הרוטב, הבצק… דבר שני, כולם יודעים שהחיים הם כמו פיצה – אם לא תשגיח עליה, היא תישרף לך.
זה נכון שאנחנו מולטי-טסקרים, המוח שלנו עסוק בשני דברים כל הזמן – איך לא לחזור אחורה, ואיך להתקדם קדימה. בהנחה שהכל קיים בפוקס, הרעיון הבסיסי של להימנע ממוות בצורה אוטונומית נשמע די לגיטימי. אבל ההתקדמות הזאת, שאותי אישית מפילה מהרגליים כל שניה ביום, המעגל הזה של דמיון העתיד בעזרת זכרון העבר, כמו סימולציה במחשב, עוזרת לחשב את כל העתידות האפשריות ביחס להיכרות האישית שלנו עם העולם, בעזרת מניפולציה על יצירות הדמיון שלנו.
תארו לכם שבכל לילה שאתם הולכים לישון אתם יכולים לבחור על מה לחלום, ולשלוט בחלום בצורה טוטאלית. בהתחלה בטח נחלום על כל ההישגים הכי מטורפים שנוכל להשיג, כל המקומות שתמיד רצינו לראות, כל האנשים שרצינו לפגוש בחיינו או בחייהם. אחרי זמן מה זה כבר יתחיל לשעמם, שום דבר לא מפתיע… אז אנחנו מחליטים שבחלום הבא נוכל לא נדע מה צפוי לנו. אחרי עוד כמה סשנים נגזים ונחליט שאפשר להרגיש כאב, ואז שאפשר "למות" – להתעורר בצורה מפתיעה, הכל לשם ההנאה הרגעית הזאת, הסיפוק הזה שמפריח את הפרפרים בבטן, מסמר לנו את השערות בידיים, למי אכפת – בסך הכל נתעורר לעוד יום.
אני בטוח שככה אלוהים מרגיש בכל פעם שהוא יורד להפריח עוד חיים על האדמה. העיקרון הבודהיסטי הבסיסי אומר שאותו ברמהה חולם בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, כאילו העולם במה והוא כל השחקנים.
יופי, יש בלאגן פילוסופי
אני חושב שבדיוק בגלל הבלאגן הזה נכתבו בסופו של דבר כל הכתבים העתיקים שהובילו אותנו ליצורים ה"חכמים" שאנחנו.
טענתי היא ש"שפה" היא ניסיון מוזיקלי לצלק אנשים על מנת שימנעו מלמות. מהרגע שהבנו כבני אדם שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו בעתיד או אחד לשני לא למות, אם רק נקריב קצת מהעושר שלנו לטובת אותו אדם שבמחשבתינו, בני האדם יוכלו לשרוד את כל הזוועות האלו שמחוץ לגן עדן.
אז התחלנו להגיד את זה אחד לשני, להעביר מדור לדור את המסקנות – יש יתרונות וחסרונות באור, יש יתרונות וחסרונות בחושך, או במים, באדמה, באוויר ובאש. הכל כדי לשמר את היצור המוזר הזה שעושה קולות מוזרים והופך חומר אחד למוצר אחר. מתישהו כבר התקבצו יותר מידי לקחים להעביר, ואנשים מצאו איזשהו פתרון יצירתי להגיע ליותר אנשים מאחד בכל פעם. בהתחלה סמלים שמחקים עקרונות והתהוויות. לאט לאט יותר ויותר דיוק ודקדוק נכנסו למקרא כדי שאנשים יוכלו להבין אחד את השני בצורה יותר פרטנית ומפורטת.
אבל בסופו של דבר הם כולם מדברים על אותו הדבר – זכור מה היה עד היום, פעל כדי לשמר את המחר, ותעשה את זה בשביל כמה צורכי חמצן, אם אפשר.
בהנחה ואנחנו מולטי-טסקרים כמו שהבנו עד לכאן, משתמע שאנחנו תמיד עסוקים בלשרוד ולחשוב.
אני טוען שאין עבר ואין עתיד, יש "רק" את הכל. ההבדלה בין הזמנים נוצרה כתוצאה מהיכולת שלנו לזכור ולשער. "זמן" הוא המסגרת במקרה הזה, כמו ש"שפה" היא המסגרת של המנגינות שאנחנו מחליפים בינינו. המונח הבודהיסטי לפעולת מסגור העולם לדברים (things) הוא "מאיה" – MAYA.
מהסיבה הזאת אנחנו יכולים לדבר עם עצמנו בעוד 50 שנה, ומלפני 50 שנה, בהנחה והדמין או הזיכרון שלנו מפותחים מספיק לייצר את הסימולציה. ב"ספר האדום" קרל יונג מתעד את עצמו חולם בהקיץ. בדיוק כמו כשישבנו בשיעור או בבר והיינו שקועים בדמיון (עתיד) או בזיכרון (עבר). הוא האמין בלב שלם שהחלומות שלנו הם מסרים שתת-ההכרה שלנו נותן לנו. רק שבזמנו אנשים צחקו עליו כשהוא רק התייחס למושג תת-הכרה, והחלומות היו לפעמים כל-כך הזויים שלהאמין שיש להם חשיבות היה הזוי בפני עצמו.
למזלי אני לא במקום ובזמן של יונג. היום אפשר להיות בטוחים שיש דברים שאנחנו עושים ולא מודעים אליהם – כמה זמן מהיום אנחנו מודעים לנשימה שלנו? כמה זמן מהיום אנחנו מודעים לתנוחת הגב, או לדריכת הרגל? ואנחנו חשבנו שאנחנו מולטי-טסקרים. מזל שהגוף שלנו מזכיר לנו לנשום, לאכול ולשתות.
זכור מה היה עד עכשיו
ההיסטוריה מלמדת אותנו שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה. למזלנו, הגוף שלנו יותר חכם מאיתנו, ולו יש יכולת לזכור מבלי שאנחנו נהיה מודעים לכך – מנגנון זה נקרא זיכרון לא-דקלרטיבי, או זיכרון מרומז. כשהגוף שלנו כואב עד תופת כאשר אנו עומדים על קצה הצוק ומסתכלים למטה, אפשר להרגיש את הזיכרון המרומז בפעולה. כאשר נהיה מודעים לעובדה שאנחנו זוכרים גם בלי לרצות לזכור, נוכל להתבונן בהרגלים שלנו ולהסיק מסקנות שעל פיהן נפעל בעתיד, בדיוק כמו שנסיק מסקנות ניסוי וטעיה.
תהליך זה של מודעות עצמית נותן לנו את היכולת לפרט לעצמנו את המעלות והמגרעות שהן ההרגלים שאנחנו פחות שמים לב אליהם ביומיום.
פעל לשמר את המחר
עכשיו כשיש לנו רשימה, אפשר להתחיל לצמצם אותה ולחפש מכנים משותפים בין הערכים הרשומים. נוכל לראות שכל הרשימה תוכל להצטמצם למקבץ קטן של ערכים שורשיים שמניעים אותנו, והם מה שמבדיל בין האדם שאנחנו לבין האינדיבידואל שאנחנו.
עכשיו כשהרשימה עומדת מולנו, לא נוכל להתכחש לעובדות שאנחנו עצמנו הסקנו ורשמנו, מהסיבה הפשוטה שזה המצפון שלנו – הדברים שאתה מקדש בעצמך, והדברים שאתה מסתיר מעצמך בצורה מודעת. את כולם אנחנו משתפים עם העולם בצורה מודעת ולא מודעת, בעזרת הפעולות הרצוניות והלא רצוניות שלנו. כל מה שנשאר זה להימנע מהפעולות והערכים שלא נרצה להשאיר בחיינו על-ידי התמקדות בפעולות ובערכים שנרצה לקדם בחיינו.
עשה את זה בשביל יותר מעצמך, אם תוכל
קל לנו כבני אדם לראות טעויות באחרים מאשר בעצמנו. מצד שני, אדם מודע ומתורגל באופן טבעי ילך לפני הערכים שלו על מנת לשמר,לקדש ולשתף אותם. האנשים סביבו שיעריכו את אותם ערכים, הם הלהקה (קהילה) הטבעית של אותו מתרגל, ובאופן טבעי יתחברו. לכל אחד מאיתנו יש בעיה ייחודית שנובעת מהיותו אינדיבידואל, אבל חשוב לזכור ששורש הבעיה הייחודית מונע מבעיה משותפת לכלל בני האדם. אדם ששם לב לבעיות שלו עצמו, ומקיף את עצמו באנשים ששמים לב לבעיות שלהם עצמם, יוכל להעזר ב"חסרון" האנושי ולקבל ולתת ביקורת בונה וכנה לסובבים אותו.
קידמה (וכיוצא בזאת כסף) היא תוצר לוואי של תהליך בסיסי זה. אדם שאחראי לעצמו, ומסוגל ורוצה להיות אחראי על אחרים, בהכרח יקל על האוכלוסיה כולה. וככל שיותר אנשים כאלו יסתובבו כאן, אנחנו נעוף רחוק יותר ויותר.
עד היום מצאו שתי דרכים לעשות את זה. הראשונה היא לדעת שאנחנו חסרי ידע, לשבת ללמוד, לשאול את הכל שאלות, להתבודד ביערות, להתבונן בעולם כאילו אנחנו לא קיימים, ולנסות להסיק מסקנות מזה. אנשים כאלה נקראים לפעמים נזיר, בודהה, שאמן, מכשפה, גורו וכו'. הדרך השניה – השיטה שלעתיד תקרא "הדרוויניסטית" – פרו ורבו. תעשו מלא ילדים, תעשו כל-כך הרבה ילדים שלא משנה כמה ימותו בדרך – בדוק אחד מהם יהיה "החכם באדם" או "הצדיק באדם", ויפעל לשמר את כל הטוב הזה. אם אנחנו נוצרנו בפוקס, למה שגאון הדור הבא לא יגיע בפוקס? ואם הוא מגיע בפוקס – בואו נגדיל את הסיכויים להיוולדו.