כידוע לנו, זמן שווה כסף.

בבית הספר לימדו אותנו הרבה תכנים כדי שיהיה לנו ידע בסיסי רחב ונוכל לגלות תחום עניין להתמקד בו. מעולם לא דיברו איתנו על כלכלה, אלא אם "הרחבנו" בזה, וגם זה דבר יחסית חדש שלא באמת מלמד איך הגענו לכלכלה המונעת ע"י חובות. כדי להבין מונחים כמו כסף פיאט, אינפלציה, אגרות חוב ואופציות אנחנו צריכים להבין מה המניע ליצירתם מראש.

בראשית

בראשית ההיסטוריה האדם היה צייד ולקט. הוא היה אחראי לאוכל של עצמו ולמחסה של עצמו, בין אם כאינדיבידואל או כלהקה. עם התפתחות החקלאות האדם נטה לנדוד פחות ולהשתקע באזורים ספציפיים התואמים את אורך החיים הרצוי. השליטה באש נתנה לו את הביטחון והיכולת לפתח את החשיבה שלו. הכל נבע מההבנה, שנבעה בעיקר מניסוי וטעייה, שהקרבה של ההווה תעצב את העתיד לראות רוחו.

ככל שהתקבצו יותר אנשים, חלוקת העבודה הכוללת לתתי משימות נראתה הדבר ההגיוני לעשות. לא צריך שכולם ידעו לרעות צאן – מספיק שמשפחה אחת תתמקצע בזה. הדבר נתפס כהגיוני לנפחים, אופים וכל מקצוע העולה על רוחנו, וההוכחה לכך מושרשת במקורות שמות המשפחה שלנו.

אבל מה קורה כאשר אופה צריך בשר, אבל רועה הצאן לא צריך לחם? אין אפשרות להחלפה שוות ערך, והיה צורך במתווך שיגשר בין הצרכים השונים. מכאן נולד עיקרון הכסף, אבל בבסיסו היה מבוסס על מתכות. אם המתכת לא נהרסת עם הזמן, ואפשר היה לחלק אותה לחלקים קטנים יותר או לעצב אותה בחזרה לחתיכה גדולה, היא נחשבת לבעלת ערך. ככל שהיה קשה יותר להשיג אותה, ערכה היה עולה אף יותר. לכן מאז ועד היום כסף וזהב נחשבים למתכות יקרות – יש להן ערך לא מתכלה ותועלות נוספות, בעיקר בתחום הטכנולוגיה והרפואה.

המערכת הקפיטליסטית

עם הזמן בעלי תושיה היו צוברים יותר ויותר ערך בצורת מתכות, מה שהפך את הסיטואציה למעט כבדה, תרתי משמע. הפתרון היה לכתוב בעזרת אנשים שהוסמכו לשמור על הזהב שטר חוב שאפשר לפדות אותו תמורת הזהב, וככה להקל על משקל נושא ההון. האפשרות השניה היתה להפוך את העושר לויזואלי ולבנות בעזרתו תכשיטים וארמונות.

הצטברות הזהב במקום אחד היוותה בסיס לשני עקרונות חשובים – המונרכיה והבנק.

בתקופת המונרך היה המלך או השליט חותם על שטרות החוב ושומר על הון נתיניו. כדי להקל עליהם לשרת את הממלכה ולהגדיל אותה, ובעיקרון היה אמור גם להחליף את הזהב בחזרה תמורת שטר החוב. או שנתיני הממלכה היו משחלפים ביניהם את שטרות החוב במקום את המתכות. הבנק היווה את אותו העיקרון, רק בלי השליטה על הטריטוריה. למעשה, כיום הבנק הוא סוג של שלוחה של המדינה לענייני ניהול כספי הציבור.

השיטה הזאת עבדה בצורה יוצאת מן הכלל. עד שהבנקאים עלו על שיטה מעניינת להרוויח כסף – אדם שהיה רוצה ללוות כסף היה יכול ללוות מהבנק, והבנק היה שומר רשומות חוב ללקוחות שהפקידו זהב בפניו. על כל 10 מטבעות זהב שהפקיד לקוח אחד, הבנקאי היה מרשה לעצמו לתת 9 למישהו אחר ולהישאר חייב למפקיד, בהנחה שהבנק סומך על הלווה להחזיר החוב והריבית על החוב.

כאשר החוב נפרע, ואיתו הריבית, לבנק יש יותר מטבעות ממה שהיו לו כאשר הלקוח הפקיד את המטבעות מראש, מבלי שהוא הרגיש שהכסף שלו הלך למקום אחר. לשיטה הזאת קוראים בנקאות ברזרבה חלקית, וכיוצא בזאת, לתהליך השקעת הזהב קוראים מינוף כלכלי – או "לתת לכסף לעבוד בשבילך".

כיום, הרשומה היא דיגיטלית, ולבנקים יש רשות לעבוד קצת אחרת. על כל מטבע שלקוח אחד מפקיד, לבנק יש אשראי מהמדינה להמציא 9 חדשים על מנת להלוות לאחר, בתנאי שלבנק יש רזרבה מסוימת של נכסים נעולים.

מה קורה כשהבנק מגזים עם חלוקת החובות?

לימינו אנו, ממשלות החליטו להדפיס שטרות חוב בתמורה לזהב, והשיטה נשארה כהרגלה. המדינה נותנת לי דולר בתמורה לזהב שהפקדתי, וכשארצה את הזהב שלי בחזרה אחזיר למדינה את הדולר. בגלל מלחמות העולם רוב הזהב בעולם ישב בארצות הברית, בעיקר כדי לממן את המלחמות. כתוצאה מכך החליטו בעולם שהדולר יהיה המטבע העיקרי.

עם חלוף הזמן, המדינות האירופאיות ביקשו לפדות את הדולר תמורת הזהב שלהם. בתמורה לבקשה זאת, ארצות הברית התחילה לפחד שלא ישאר לה זהב להחזיר לכולם. אחרי הכל היא לוותה הרבה מאוד כדי לממן את המלחמה, וחלוקת הזהב חזרה בפירוש אומר שהמדינה תהיה ענייה יותר. לכן בשנת 1971 הגיעו למסקנה זמנית – להפריד את הזהב מהדולר. מאז ועד מהיום לא הזהב מבטא את ערך הדולר, אלא ההבטחה שארצות הברית כמדינה פרודוקטיבית היא שתחזיר את הערך למשקיע.

זהו הסיפור המופשט של כסף פיאט – הבטחה מבוססת חוב של מדינה לעולם. זאת הסיבה שהרבה מדינות בחוב, וזאת הסיבה שחלק מהמדינות פשטו רגל. הן הבטיחו הבטחות אבל לא היו פרודוקטיביות מספיק כדי להחזיר את החוב. 

ערך ככסף

פרודוקטיביות היא התוצאה של זמן בהכפלת ערך. ככל שאתה מביא יותר ערך בפחות זמן אתה יותר פרודוקטיבי. למשל, אם אני יכול לכתוב 5 מאמרים ביום ולקבל עליהם 100 שקל, או לעזור ל-5 לקוחות לנהל את תזרים המזומנים שלהם ולקבל תמורת השירותים שלי 1000 שקל, הפעולה השניה תהיה פרודוקטיבית יותר, ותפנה לי יותר זמן בעתיד.

זאת הסיבה שחברות כמו טסלה, אפל ומייקרוסופט צוברות הרבה כסף. הן עובדות בצורה יעילה יותר מאשר חברות אחרות, ומספקות צרכים של יותר אנשים בפחות זמן.

רק שיש בעיה אחת – כסף פיאט מאבד מערכו בזמן ששאר הנכסים (או לפחות אלו שלא פשוט לייצר) שאפשר לקנות בכסף זה שומרים על ערכם או משתבחים עם הזמן. על אובדן הערך של הכסף אנחנו שומעים כל הזמן בשמו המאיים "אינפלציה" – העובדה שמדינה יכולה על בסיס רצון חופשי להחליט שיש לה יותר כסף לחלק לאנשים – הדפסת כסף והגדלת החוב. הבעיה נוצרת כאשר משווים את כמות הכסף לכמות הדברים שאפשר לקנות (או ערך) בעולם.

אם נסתכל על כמות הערך כ-100%, ונשווה את כל הדברים שאפשר לקנות בכסף לכסף, נוכל לראות שאנחנו מציירים יותר כסף מאשר דברים, ולכן רישום חובות והדפסת כסף גורמים לדברים להיות יקרים יותר.

דוגמה קלאסית למצב הזה היא מצבה הכלכלי של גרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון, והיא גם הסיבה העיקרית שהנאציזם עלה לשלטון, או חוסר האונים שנבע מהמצב.

לדעתי – הפתרון הוא כלכלה מבוזרת לחלוטין.