אני מניח שהטענה שישראל לא אוהבת טייקונים נובעת מהטענות לריכוזיות במשק שגוררות מאבקים חברתיים המעלים על המוקד שמות של חברות גדולות.
לדעתי, הבעיה נובעת מהעובדה שקפיטליזם מפסיק בנקודה שסוציאליזם מתחיל. קפיטליזם מייצר גופי ענק בעזרת שתי דרכים – הראשונה היא תועלת והשניה היא הון.
מי שנותן תועלת באופן עקיף יקבל בחזרה הון, מהסיבה הפשוטה שכסף כיום הוא המדד להבעת אמון – אני מעדיף אייפון על אנדרואיד לכן אשלם לאפל, אני מעדיף מילקה על שוקולד פרה לכן אשלם למונדלז ולא לעלית – כיוצא בזאת כסף מתכנס במקום שהציבור יעדיף. בנוסף, בעלי הון ראשוני גדול יכולים לגייס אליהם את בעלי התועלת, ולכן הון מגייס הון.
הבעיה מקבלת את צורתה כאשר אותם גופים קיבצו את ההון והם דוגרים עליו, ואז יש "אפקט פתיחת עין" מצד הציבור שלא יכול לקבץ הון בכוחות עצמו, כי חברות בהגדרה הן איגוד של פרטים, ולאיגוד של פרטים (קבוצה/חברה/משפחה) יש פוטנציאל תועלת גדול יותר מהפרטים המרכיבים אותה לחוד.
בנוסף, לקבוצה שהצליחה לקבץ אליה הון יש אינטרס לשרת את עצמה, ולכן תשקיע את הונה במטרות שמטיבות לה על פני הכלל. כמו שמשפחה תעדיף לקנות אוכל לילדים שלה על פני לתרום אותו לנזקקים, לחברה יהיה אינטרס לשרת את הפרטים המרכיבים אותה על פני לתרום אותו לכלל החברה. חשוב לזכור שיש אנשים כמו וורן באפט שתורמים חלק גדול מהונם, אבל זה בד"כ קורה במקרים בהם בעל ההון קיבץ את ההון בעצמו – רוטשילד שהשיג את הכסף דאג לחינוך במדינה שלמה, רוטשילד שקיבל את הכסף מסבא שלו דאג לשנות את נרטיב החינוך במדינה לתועלתו, לכאורה.
כיום מיסוי מתמרץ פרטים להתקבץ כחברות מאותה סיבה שחברה יעילה יותר מהפרטים המרכיבים אותה, וכך אפשר לחזק תועלת המדינה הכוללת בה פועלות אותן חברות יעילות. חברות כמו בלקרוק או ואנגארד שאחראיות ליותר משליש ההון בעולם כולו פועלות הפוך מהדרך שבה הן מציעות לנו להשתמש בכסף שלנו (הן דוגרות על הכסף ודוגלות בתרבות הצריכה של הפרט).
מכיוון שאין ביכולת האדם הפרטי לשנות את הנתהגותה של חברה, עליו לדעת שהוא מסוגל לשנות רק את ההתנהגות שלו עצמו – מה שמחזיר אותנו להצבעה בעזרת כסף ולמחאות חברתיות. אנשים בלא מודע קונים אסם, וכל הכבוד לאסם – זה אומר שהפרסום שלהם עובד. אלא אם נסתכל בין השורות ונראה את ניצול המעמד של אסם מול הסופרים (80% מהמוצרים על כל מדף שייכים לחברה אחת מבין 3 גדולות). מכאן נובעת המחאה.
כאשר הצרכן יהיה מודע לתהליך הקניה שלו – ליצרני/ספקי/יבואני המוצרים אותם הוא קונה, ויהיה שוויון הזדמנויות שווה לכל המוצרים של כל המתחרים בשוק, נוכל לראות את הכסף שלנו מצביע באופן שווה. עלינו לזכור ששוויון הזדמנויות בהכרח מעיד על שוני בתוצאה, ולא על שוויון בתוצאה – מה שמחזיר אותנו למדד התועלת שדיברנו עליו בהתחלה.
הפתרון היחידי הוא מודעות האדם להתנהגות שלו, ושליטה עליה. לדוגמה – אני לא קונה אסם כי יש מוצרים אחרים טעימים יותר, ולא כדי לעשות דווקא. אני קונה אפל כי אייפון נוח לי, ולא כדי לעשות דווקא. אני לא מצביע בבחירות כי אין אדם שמסוגל לעמוד בתפקיד, ולא "מצביע לכאן או לכאן כדי שלזה או לזה יהיה סיכוי גדול יותר או קטן יותר לנצח" (לעשות דווקא).
נטוש את האינטרס, פעל לפי צו המצפון – אהוב את החברה כמו שהיית מצפה לאהוב את עצמך. היה השינוי שאתה רוצה לראות.